נצטוונו מלקחת נקמה ביהדות, והרי נשאלת השאלה מדוע לא לנקום? כגון: לוי רוצה להרע או לצער את לחברו. שהרי נהוג בשאר בני העולם ואף מקובל לחפש איך להרע לחבר עד שיצליח בנקמתו ואז המחשבה היא שבכך יפסיק חברו לעשות לו את הרע.
מזה העניין, שה' יתברך ציווה אותנו את המצווה "לא תקום", בכדי למנוע את המצב של מחשבת הנקמה.
מהי נקמה-כאשר עדן מבקש מישראל את המעדר שלו וישראל מסרב לו, ולאחר מספר ימים ישראל מבקש מעדן את האת שלו ועדן מסרב לו, ואומר לו: "כמו שלא נתת לי את המעדר, כך אני לא אתן לך את האת שלי". על זה נאמר- "לא תקום"
מצווה זו מצווים אנו לקיימה בכל מקום ובכל זמן, גם בזכרים וגם בנקבות והעובר עלייה עובר על לאו.
מהי נטירה- נמענו מלנטור אפילו בליבנו, ואף על פי שנסכים בנפשותינו שלא נחזיר לו דרך נקמה על מעשיו, אסור אפילו בזכירת חטאו של אותו נקמה בלב של האדם.
ועל כך אמר הכתוב: "לא תיטור"- בכך שאדם אמר לחברו השאילני נא את שורך לחרוש בו, אמר לו חברו לא ולא. למחרת בא בעל השור אל אותו אדם וביקש ממנו את קרדומו, אמר לו בעל הקרדום אני לא כמוך שלא השאלתה לי את השור.." ועל זה נאמר נטירה.
רמב"ן אף מחדד את ההבדל בין נקמה ונטירה בממון לבין - זו שבדיני נפשות, ואומר: "ועניין הנקמה והנטירה, כבר פירשוהו רבותינו: שהוא בדבר שאין בו חיוב ממון, השאילני מגלך השאילני קרדומך. כי בדבר שנתחייב לו חברו ממון כגון בנזיקין וכיוצא בהן, אינו מחויב להניח לו אבל יתבענו בב"ד וישולם ממנו מפסוק כאשר עשה כן יעשה לו, והוא מעצמו חייב לשלם כאשר ישלם מה שלוה או מה שגזל. וכל שכן בעניין נפש, שיהיה נוקם ונוטר לו עד שיגאל דמי אחיו מידו, על פי בית דין המורים במשפטי התורה."
לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה[1]'
הקושיות שעולות מהפסוק:
א. למה המשיך הכתוב בהמשך הפסוק את "ואהבת לרעך כמוך"?
ב. האם כאשר הנני משאיל את החפץ וחושב לעצמי עד כמה אני לא אדם רע כמוהו, כי הוא לא השאיל לי,ואילו אני כן משאיל לו.האם עדיין אני עובר על איסור?
ג. האם כשעשיתי נקמה עברתי גם על נטירה או ההפך?
התשובות שבאות על הקושיות:
א. המשיך הכתוב ואמר "ואהבת לרעך כמוך", בכדי שלא תעשה לו רע בגלל שהוא זה שלא השאיל לך את מה שרצית. אסור לך לקום בנקמה או בנטירה. וגם מצווה אותנו התורה שאפילו שאתה כועס עליו, תאהב אותו. ולכן, ממשיכה התורה ואומרת "ואהבת לרעך כמוך" שלא רק שלא תשנא אותו, אלא תאהב אותו כמו שאתה אוהב את עצמך.
ב. רש"י , אבן עזרא וספר החינוך סוברים, שגם עצם זה שאדם זוכר בלבו, ואומר לעצמו כי הינו אינו רע כמוהו, בכך שהוא לא השאיל לי ואילו אני כן משאיל לו,זה מהווה סוג של נקמה או נטירה. נכון שקשה הדבר, שהרי הכיצד אפשר לצוות על האדם שלא לזכור דבר מסוים בלבו, שהרי התורה מצווה אותנו ליזכור את יציאת מצרים, בכך שמזכירים בהגדה של פסח את סיפור יציאת מצרים. וגם מצווה עלינו לזכור את השבת על ידי קידוש,ואפילו התורה מצווה אותנו ליזכור את אשר עשה לנו עמלק ואפילו גם למחות אותו. אי לכך,בכדי לזכור איזשהו דבר יש אמצעים לכך ושיטות לזכור, אבל לשכוח דבר מעשה שנעשה על ידי מישהו מסוים,זה קשה וזה כן משאיר בליבו איזשהיא נקודה שתזכיר לו את זה. אם כן, איך התורה מבקשת מאיתנו דבר כזה קשה, ועוד קשה הקושיה שהרי הקב"ה אמר והבטיח "כי חסיד אני נאום ה' לא אטור לעולם". אם נטירה היא זכירת הדבר בלב, איך ייתכן שהקב"ה לא יזכור חטאינו? הרי "אין שכיחה לפני כסא כבודך" (ברכת זיכרונות של ראש השנה). כיצד אם כן, אומר הקב"ה': "לא אטור לעולם". אם כן, נראה שהתשובה לשאלה שלא לנטור ,אין פירושו ומשמעותו לא לזכור את הדבר בלב . מותר לאדם לזכור את מה שנעשה לו, והציווי שלא לטור הכוונה היא שהאדם לא יזכור זאת לרעה, ויגיד פלוני עשה לי רעה.אלא יזכור לטובה וידון אותו לכף זכות. וזו גם כוונת ה' לא אזכור את חטאותיכם לרעה,נכון חטאתם אבל יש דרך לחזור.
ג. ברגע שאדם עובר על לא תקום,אינו הוא עובר על לא תיטור. ומה החיבור ביניהם? אלא שעל ידי רצון של נקימה תבוא נטירה ועל ידי נטירה תבוא הנקמה ולכן הדגישה את וו החיבור.
ולסיכום:אנו לומדים מטעמי המצווה, כי אדם לא צריך לנקום או לנטור ולהתעצבן. כי מזה שנפגעים מחבר או מאדם אחר, זה מעיד שכל רעה שבאה על האדם היא מאת ה', ולאו דווקא מהאדם עצמו. לכן, אם אדם נפגע ממישהו צריך לבדוק את עצמו מה הוא עשה לא בסדר.
[1] ספר ויקרא פרק י"ט, פס' י"ח